"Pieta" – "חמלה" של מיכאל אנג'לו

לא מעט בקרים בשהותי ברומא, נהגתי לרוץ לעבר השני של נהר ה Tevere,

נהגתי לחלוף על מצודת סנט אנג'לו ולרוץ לאורך הרחוב הארוך המוביל לקריית הוותיקן,

אהבתי מאד את המראה שלפני…

אם בשעות המוקדמות של הבוקר בהן העיר עדיין לא התעוררה ואפילו האוטובוסים של התיירים עדיין לא הגיעו,

ואם קצת יותר מאוחר בהן הרחוב היה הומה אדם,

רוכלים, צוענים וצועניות כורעות כשפניהן מופנות לקרקע כשהן מייללות "סניורה… סניורה".

משהו ברחבה הזו, שנקראת "מדינה" משך אותי פעם אחר פעם.

נהגתי גם להיכנס מידי פעם (לא בבגדי ריצה כמובן ) לבזיליקת סן פייטרו,

לכנסייה הגדולה המיוחדת הזו, ממנה לא שבעו עיני אף פעם.

מיד בכניסה, בצידה הימני של הבזיליקה ניצב לו פסל של מריה הקדושה מחזיקה את בנה מיד לאחר שהורידוהו מהצלב, שרוע על ברכיה בפישוט איברים ובכניעה מוחלטת.

אין בפי מילים לתאר את העצבות שהייתה נכנסת בי בכל פעם שהבטתי בפסל הזה

וכמו שאמרתי , לא שבעתי מלהביט בו.

בכל פעם שהרגשתי שיש לי כוח (שכן זמן היה לי בשפע), נכנסתי לכנסייה,

פניתי ימינה לתא הזכוכית בו ישבה מריה המפוסלת, על כסא ששמלת הכפלים שלה כיסתה את כולו, אוחזת בידיה בבנה הרזה כל כך כשהיא צעירה כל כך,

כמה רוך, עצב, אהבה ואומללות הצליח מיכאל אנג'לו להכניס בפסל זה.

מחברה איטלקייה, אדריכלית,  שהכרתי במסע הזה, למדתי כי מריה ובנה לא תמיד היו בתא מזכוכית אלא רק מחודש מאי בשנת 1972 כשמישהו זרק אבן לכיוון הפסל ופגע בו.

יש הטוענים כי האיש שעשה זאת היה חולה בנפשו ואולי ה"אבסולוטיות" שביצירתו של מיכאל אנג'לו

הוציאה אותו מדעתו. לאחר המקרה הוכנסו מריה ובנה לתא זכוכית, שם לא יוכלו לפגוע בהם עוד.

ואני, בתוך המסע של עצמי, הייתי עומדת מול האמא והבן ורואה דרכם

את כל העצב שבעולם, ובלי יכולת לעצור או לשלוט על דמעותיי,

הייתי מתחילה לבכות.

נזכרת בחיבוקה של אימי שכבר 16 שנים לא הרגשתי ומן הסתם לא אזכה להרגיש עוד לעולם, רואה את בן אחותי הצעיר -סתיו- שבוודאי כל כך מתגעגע לאימו, רונית, אחותי חברתי האהובה,

נזכרת באמהות רבות שאני מכירה שלא יוכלו עוד לחבק את ילדם, מביטה במריה,

שלא חשוב כמה צעירה או אמיתית היא, מביטה בבנה לאחר שסבל ונצלב,

שוכב על ברכיה בהכנעה.

רואה אהבה שאין לה גבול,

רואה עצב גדול יותר ממים,

רואה גורל ותקווה מתערבבים להם ביחד, לא יכולה להסיר מבטי ודמעותיי יורדות.

נזכרת בבני האהוב, המקסים, החכם שאליו אני כל כך מתגעגעת ומבטיחה

לא לשכוח שהדבר הראשון שאעשה בשדה התעופה, כשאחזור לארץ, יהיה לחבק אותו, אפילו שהוא כבר גבוה ממני בהרבה.

מבינה, נזכרת ויודעת שהחיים האלו אינם ברורים מאליהם ואומרת תודה גדולה .